בשנת 1973 חגגה מדינת ישראל 25 שנים לקיומה. באותה תקופה, בדומה לבנות גילה המבקשות לעיתים קרובות למסד את הקשר הזוגי, מדינת ישראל חוקקה את החוק המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג. חוק יחסי ממון מונה 19 סעיפים, במסגרת אותם סעיפים נקבע ההסדר הרכושי שחל על ענייני הרכוש של בני זוג נשואים שלא חתמו על הסכם ממון. רוצה לומר בני זוג שלא חתמו על הסכם ממון, למעשה, נתונים להסדר הרכושי שנקבע בחוק יחסי ממון. המחוקק הישראלי קבע במסגרת חוק יחסי ממון עיקרון מרכזי לפיו על בני זוג שלא ערכו ביניהם הסכם ממון יחול "הסדר איזון המשאבים" במקרה של פירוד. "הסדר איזון המשאבים" קובע באופן כללי כי כל הרכוש שצברו בני הזוג במהלך הנישואין הוא רכוש משותף ולכן יחולק ביניהם באופן שווה למעט החריגים המפורטים בחוק. ביצוע חלוקת הרכוש בעת פירוד בהתאם ל"הסדר איזון המשאבים" מתבצע בשני שלבים: יש להעריך את שווי הנכסים שצברו בני הזוג לרבות הנכסים שצבר כל אחד מבני הזוג בנפרד בתקופת הנישואין ולאחר מכן יש לאזן את הסכומים בין בני הזוג, כך שאם שווי הנכסים של בן הזוג האחד עולה על שווי הנכסים של בן הזוג השני כי אז חייב האחד להעביר לידי השני את מחצית ההפרש. לגבי בני זוג שההסדר הרכושי שקבוע בחוק לא מתאים להם, החוק מאפשר לחתום על הסכם ממון וכך לקבוע בעצמם את ההסדר הרכושישיחול על ענייניהם הזוגיים.רוצה לומר, על זוג שחתם על הסכם ממון לא יחולו הוראות חוק יחסי ממון. למרבה הצער, בני זוג רבים כלל לא מכירים את ההסדרים הרכושיים הקבועים בהוראות חוק יחסי ממון. כך לדוגמא, פעמים רבות בני זוג מופתעים כאשר אני מספר להם שבהתאם לחוק יחסי ממון הכספים שנצברו לזכותם בקרן הפנסיה בתקופת הנישואין, חיסכון שרשום על שמם בלבד, הינם כספים משותפים להם ולבן/ת הזוג. אותן פנים מופתעות מתגלות גם כאשר מתברר להם שהרכב שנרכש בתקופת הנישואין ורשום על שמם בלבד הוא רכוש משותף.
